בעניין פסק הדין, הוכח כי העובד עשה שימוש מעורב בתיבת הדואר האלקטרוני. המעסיקה טענה כי לא ניטרה את הודעות הדואר, אלא רק הפנתה את ההודעות הרלוונטיות והדרושות לצורך ניהול החברה והפעלתה לגורמים אחרים בחברה, כאשר העובד כבר היה ברגלו האחת מחוץ לחברה ועלה הצורך להמשיך ולתפעל את החברה למרות שהוא מסיים את תפקידו. 

מצד אחד,  המעסיקה לא הראתה מסמך מדיניות שימוש במחשב ואף לא הציגה את הודעת הדואר האלקטרוני שטענה כי נשלחה לעובד ובה הודע לו כי הודעות הדואר האלקטרוני שלו מועברות לצד שלישי בחברה. אך מאידך, העובד כיהן בתפקיד בכיר בחברה והעובד אף הודה כי כבר ביצע החלפת תפקיד בעבר בחברה ונדרש להעביר את תיבת הדואר שלו למחליפו. כמו כן, בשלב בו החברה ביצעה את העברת הדואר לגורמים אחרים בחברה, העובד כבר ידע על סיום עבודתו וידע את המועד בו יכנס מחליפו לתפקיד.

הנתבעת ניסתה לאבחן את עניינו מההלכה אשר נקבעה בעניין, איסקוב [1] אך האבחנה לא התקבלה וההלכה נותרה תקפה ורלוונטית ומשכך נחזור על עקרונותיה:

בפרשת איסקוב דן בית הדין הארצי לעבודה בשאלה האם המעסיק רשאי להיכנס לתיבת הדואר האלקטרוני של העובד ולהסתכל בהודעות הדואר האישיות שלו.

באותו עניין, בית הדין קבע בנוגע לשימוש בתיבת דואר בה עושה העובד שימוש מעורב- הן לצרכי עבודה והן לצרכים אישיים, כי אם המעסיק מיידע את העובד בדבר מדיניותו לגבי שימוש במחשב בשעת העבודה ולאור עיקרון השקיפות, המעסיק רשאי לבצע ניטור ובדיקת תכתובת הדואר האלקטרוני של העובד שנעשתה לצרכי עבודה. לגבי דואר אישי של העובד, בית הדין הדגיש כי לבדיקת דואר זה נדרשת הסכמה מפורשת של העובד בכל פעם, אלא אם התקיימו נסיבות מאוד חריגות המצדיקות זאת. 

בשל צירוף כל הנסיבות, קבע בית הדין כי העובד יהיה זכאי ל- 20,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת הנפש עקב הפגיעה בפרטיותו.   

בהמשך לפסק הדין, להלן המלצות להתנהלות תקינה על פי הלכת איסקוב לעניין מדיניות מחשוב והזכות לפרטיות:

• בעלותו הקניינית של המעסיק על המחשב וטכנולוגיות המידע בהם במקום העבודה, אינה מקנה למעסיק את הזכות להיכנס לתיבת הדואר האלקטרונית ללא הסכמת העובד.
• למעסיק הפררוגטיבה לקבוע את אופן השימוש באמצעים הטכנולוגיים, אך אין בכך ליתן זכות לפגוע בזכות העובד לפרטיות.
• על המעסיק ליצור מדיניות מחשוב מפורטת ולהביאה לידיעת העובדים -רצוי בחוזה העבודה האישי ובנוהל פנימי.
  
  

[1] ע”ע (ארצי) 8/90 טלי איסקוב  ענבר נ’ מדינת ישראל – הממונה על חוק עבודת נשים ואח’) (להלן: “הלכת איסקוב“),