סע”ש 64388-12-19 – רבקה פאר נ’ מועצה אזורית שומרון
סעיף 4א(א) לחוק דמי מחלה תשל”ו – 1976 (להלן: “החוק”) קובע כי חל איסור על מעסיק לפטר עובד אשר נעדר מעבודתו עקב מחלה כל זמן בו העובד זכאי לדמי המחלה הצבורים לו ע”פ חוק או לפי הסכם קיבוצי וכל זאת עד לתקופה המקסימלית של 90 ימי מחלה בצבירה.
בבית הדין האזורי בת”א נידונה תביעתה של עובדת (להלן: “התובעת”) אשר פוטרה לאחר 21 שנות עבודה, כאשר פיטורי התובעת נעשו בניגוד לחוק דמי מחלה וללא קיום שימוע כחוק.
התובעת עבדה במשך 21 שנים כמזכירה ראשית בבית ספר ביישוב ברקן אשר במועצה האזורית שומרון (להלן: “הנתבע”).
התובעת טענה כי החל מחודש יולי 2019 ,עד שעבדה אצל הנתבע, החלה לסבול מכאבים עזים בגבה וכתוצאה מכך תפקודה הוגבל באופן משמעותי ועל כן, נאלצה להימצא בבירורים רפואיים ממושכים וכן לקבל טיפולים רפואיים שונים עקב מצבה. נוכח כך, שהתה התובעת בחופשת מחלה החל מספטמבר 2019 ועד למרץ 2020 בהתאם ובכפוף להמצאת אישורי מחלה נדרשים כחוק.
הנתבע היטל ספק באמינות דיווחיה של התובעת אשר קיבלה כאמור אישורי מחלה רבים לתקופות ממושכות ולאור החשד ביצע אחריה מעקבים באמצעות חוקר פרטי, אשר בהם נצפתה התובעת כשהיא “מטיילת בנוחות ובקלילות במועדים שונים, מבלה במסעדה, נוהגת ברכבה שעות מרובות, מטיילת במרכז מסחרי ואפילו עושה קניות – כל זאת מבלי לקבל תמיכה או סיוע ומבלי להפגין סימני כאב ואי נוחות”. הנתבע הסיק כי אישורי המחלה של התובעת ניתנו לה בצורה סיטונאית וללא הצדקה רפואית והחליט על דעת עצמו וללא כל מידע רפואי מבוסס כי התובעת רימתה אותו וניצלה את אישורי המחלה שלה בעוד שהיא “מתנהלת באופן רגיל לחלוטין” וללא סיבה רפואית מוצדקת.
טענות התובעת
התובעת טענה בתביעתה כי הנתבע החליט לאחר הסקת מסקנותיו כי היא אינה חולה באמת, זימן אותה פעם אחר פעם לשיחות שימוע בתקופת מחלתה ואף החליט לפטר אותה בהליך שימוע שערך לכאורה ושהתובעת או בא כוחה לא נכחו בו ואף לא עודכנו כי ייערך בהיעדרה.
בית הדין קבע בפסק דינו כי פיטוריה של התובעת אינם חוקיים וזאת מכוח סעיף 4א(א) לחוק כאמור, וכמו כן ציין בפני הנתבע כי במצב בו קיים חשד לגבי אמיתות אישורים רפואיים של עובד, רשאי המעסיק, בהתאם לתקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה) תשל”ז 1976 להורות לעובד להיבדק ע”י רופא מטעמו ובכך להפריך או לאשש את חשדותיו, אלא שהנתבע התנהל אחרת כאמור.
בית הדין קבע כי בהיעדר חוות דעת רפואית הנתבע לא היה רשאי להסיק מסקנות בתחום הרפואה ביחס לתובעת, גם אם זו נראתה “מתנהלת באופן רגיל לחלוטין” כפי שנאמר.
בהתאם לאישוריה הרפואיים, העובדת שהתה בתקופת אי כושר במועד פיטוריה ונותרו בצבירתה ימי מחלה בזמן הזה. לאור זאת ולאור פיטורי התובעת באופן הנ”ל וללא שימוע כדין פסק בית הדין לעובדת פיצוי על סך של – 200,000 ₪. סכום הפיצוי נגזר בין היתר לאור תקופת העבודה הארוכה והמשמעותית של התובעת במקום העבודה, הפגם המהותי אשר נפל בהליך פיטורי העובדת והעובדה כי חובת ביצוע שימוע לעובדת הופרה לחלוטין.
