בר"ע (ארצי)52980-11-20 י.ב. משאבים בע"מ-THEME FSAHAYE KIBROM

מאת: עו"ד משה בושי

עובדות המקרה

מדובר במספר ערעורים שהוגשו על פסקי הדין בבתי הדין האזוריים לעבודה בהם נקבע כי המעסיק ישלם לעובדיו תשלומים בנוסף לפיקדון המסתננים(16%)את האחוזים המגיעים להם להפרשה פנסיונית בהתאם לקבוע בצו ההרחבה בענף הניקיון, קרי בנוסף ל16% לפיקדון, יעביר אף את ההפרש בין הקבוע בצו ההרחבה בענף ל16%.

ראשית, יצוין כי אכן ההוראות בדבר עובדים מסתננים קובעות כי יש להפריש 16% מגובה שכרם(שלא יקוזז משכר, אלא המעסיק ישלם) 16%.

כך, עובד מסתנן, אשר מרוויח בחודש כ-10,000 ₪, המעסיק יעביר בגינו 1,600 ₪ לפיקדון המסתננים בבנק מזרחי.

אם כן, הסוגיה אשר עמדה במחלוקת  היא, האם יש להשלים את ההפרש בין ה-16% משכר העובד לאחוז הרלוונטי הקבוע בצו ההרחבה בענף הניקיון כהפרשה לפנסיה, או שמא חובת הפרשת ה-16% לפיקדון "משחררת" את המעסיק מחובה זו.

טיעוני הצדדים

משאבים טענו כי החובה להפקיד 16% מכוח חוק עובדים זרים באה במקום חובת הפרשת תשלומים לקופות לפי צו ההרחבה בענף הניקיון.

מנגד המשיבים טוענים כפי שנפסק בבתי הדין האזוריים כי המעסיקים אמורים לשלם את מלוא חובתם על פי הקבוע בצו ההרחבה, כך שתשלום ה16% הוא על חשבון ולא במקום כל הזכאות, כלומר מלבד ה-16% יש להפריש את יתרת ההפרש.

פרטי המקרה בתביעות הקודמות-בבתי הדין האזורי

פירוט כל תביעה על פי שם העובד

קיברום – בית הדין האזורי דחה את הטענה כי ההפקדות לפיקדון מכסות על חובת ההפקדה לקרן ההשתלמות.

דאר – נקבע כי יש פער בין הקבוע בצו 23.33% לבין הסכומים ששולמו לו וקבע לו פיצוי של 6,937 ₪.

מדאים – בפס"ד נקבע כך- "הפרשנות הנכונה היא שההפרשות בהתאם לסעיף 1א'1 לחוק עובדים זרים מהוות הפרשות על חשבון זכויות העובד ולא במקומן. בעוד שהסדר הפקדון נועד לשמש מנגנון לתשלום הכספים ולא לגרוע מזכויות התבוע בהתאם להוראות צו ההרחבה החל בענייננו.
המערערת חויבה ב4,207 ₪.

מוסי – ביה"ד קבע כי לא ניתן לקבל פרשנות שתפגע בזכויות העובד מבקש המקלט/המסתנן.

ופסק לו 3,741 ₪.

הדיון אוחד, מדובר כפי שניתן לראות ב-4 תובעים שונים.

המערערת טוענת כי הוראות החוק גוברת על הוראות צו ההרחבה ומחליפה אותה.

ההסתדרות שהצטרפה כצד לעניין טענה בדיון, כי כל עובד זר זכאי לכל הזכויות.

עמותת קו לעובד שגם היא הצטרפה טענה שלאפליה כזו אין עיגון בחוק, גם גישת היועמ"ש הובאה בדין כך:

"לעמדת היועץ המשפטי סקירת לשון החוק ותכליותיו –  כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, מפרוטוקולים של ועדות הכנסת שדנו בהצעת החוק ומהנימוקים שפורטו בעניין גרסגהר – מלמדת כי אין בהסדר הפיקדון כדי לגרוע מזכויות העובדים המסתננים מכוח הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה. החוק לא בא למעט מזכויותיו הקוגנטיות של העובד הזר המסתנן, ועל כן במקרה בו העובד זכאי כי יופקדו בגינו סכומים העולים על 16% משכרו, על המעסיק להעבירם לחשבון הפיקדון."

המערערת העלתה את הטיעון שהצו חל רק על עובדים ישראלים והחוק להגברת האכיפה, כבר בתחילת דבריו של ביה"ד הארצי כאשר הוא בא להכריע בעניין ותחת הכותרת "דיון והכרעה" הוא מבהיר כי דין הערעור להידחות. מכאן ביה"ד מבהיר עובר לנתח את ההוראות הנוגעות לעניין.

ביה"ד עובר לפרט את ביטול הפקדת 20% מגובה שכרו של העובד המסתנן, כך מפסק הדין: " כפי שצוין בפתח הדברים, בית המשפט הגבוה לצדק פסק בעניין גרסגהר, ברוב דעות, כי שימוש בתמריצים כלכליים מהווה אמנם אמצעי לגיטימי למימוש מדיניות הגירה, אך הפגיעה בעובד הנדרש להפקיד חמישית (20%) משכר עבודתו עד לעזיבתו את הארץ מהווה פגיעה שאינה מידתית בקניינו, ודינה להתבטל. יתר ההסדרים בתיקון 18, לרבות העברת חלקו של המעסיק לפיקדון (שלא היתה שנויה במחלוקת) ומנגנון הניכוי המנהלי, אושרו."

ביה"ד פונה לקראת סוף פסה"ד להשיב על טענות המערערת (י.ב. משאבים) ואף במידה מסוימת לבקר אותן, כך כלשון פסה"ד:

"מטבע הדברים, עומדת פרשנות המערערות בניגוד גמור לתכלית החוק ולתיקוניו. בפרשנות המערערים יש כדי לפגוע לרעה בעובד הזר, תוך הפלייתו לרעה אל מול העובד הישראלי, ללא כל נימוק או הצדקה, הגם ש"ההלכה המשפטית לגבי תחולתן של זכויות העבודה על עובדים זרים הינה ברורה ופשוטה: אין הבדל בין זכויות העובדים הזרים בעבודה לבין זכויות העובדים הישראליים" (גיא מונדלק "עובדים או זרים בישראל? 'חוזה התשתית' והדפיציט הדמוקרטי" עיוני משפט כז (תשס"ג – תשס"ד) 423, 458). במקביל, קבלת פרשנות המערערות מסכלת את האינטרס הציבורי "ליצור תמריץ שלילי להעסקתו באמצעות העלאת העלות הכרוכה בכך בהשוואה להעסקת עובד ישראלי" (בג"ץ 1631/08 ניצנים ניהול והשמה (2003) בע"מ נ' רשות המסים. [פורסם בנבו] פסקה 34 (23.11.2011))."

לבסוף ערעורי המערערת נדחו.