סע”ש 2195-11-18 פלונית אלמונית
מאת: עו”ד מור פפיר כהן
הרקע העובדתי
התובעת (להלן: “התובעת”) החלה לעבוד בעירייה (להלן: “העירייה”/ “הנתבעת” ) בשנת 2008 כמנהלת אדמיניסטרטיבית. התובעת סובלת מאפילפסיה והתקבלה לעבודה במסגרת תוכנית עידוד אנשים עם מוגבלויות. בשנת 2015 הגיע היקף משרתה להיקף של משרה מלאה.
לתובעת 2 נתבעים – העירייה היא הנתבעת הראשונה, והמעסיק של התובעת שנכון למתן פסק דין נפטר הוא הנתבע השני (להלן: “המנוח”).
לטענת התובעת היא הוטרדה באופן קבוע על ידי המנוח, ואילו העירייה לא עמדה בחובתה כמעסיק למנוע את הדבר, לא פרסמה תקנון כנדרש ולא דאגה לסביבת עבודה נטולת הטרדות מיניות. מאז מועד הגשת התלונה, התובעת לא שבה לעבוד באגף בו עבדה, ובהתאם לבקשתה שימשה כמנהלת במשרדו של המנוח, אשר היה מנהלה הישיר.
טענות התובעת וטענות העירייה
התובעת טענה, כי לכל אורך תקופת עבודתה, העירייה לא פרסמה במשרדי האגף תקנון למניעת הטרדה מינית, המפרט את הוראות החוק למניעת הטרדה מינית תשנ”ח 1998. יש לציין כי התובעת טענה כי האגף שלה היה ממוקם רחוק מבניין העירייה עצמו, וכי מדובר באגף נפרד לחלוטין במרחק הליכה. העירייה לא הביאה לידיעת את התובעת את קיומו של תקנון שכזה, הוא מעולם לא צורף לתלושי השכר ולא התקיימה שום הרצאה או כנס מטעם העירייה העוסק בנושא. אפילו לאחר הגשת התביעה לא נמסר לתובעת שום מידע מעמיק בנושא ההטרדות המיניות. טענות אלה מתווספות לטענתה העיקרית בגין הטרדה מינית הן מילולית והן פיזית.
הנתבעת טוענת, כי המנוח לא ביצע דבר מהמיוחס לו, ובחודשים האחרונים לעבודתה של התובעת יחסיהם הפכו לעכורים בשל כשל התובעת בתפקידה. טענת התובעת לא עלתה בקנה אחד עם גרסתה של התובעת, אשר נהגה לנסוע עם המנוח לעיתים תכופות ברכבו, ולעניין הטרדות מילוליות והתייחסות מבזה של המנוח לגופה של התובעת טענה הנתבעת כי מדובר בבדיחות “בעלות גוון גס בלבד” וזאת במסגרת תקשורת חופשית בה לקחו חלק כלל עובדי האגף בו עבדה התובעת.
לעניין טענת התובעת בדבר אי קיומו של תקנון הטרדה מינית ואי קיומן של הדרכות בנושא, הנתבעת טענה כי יש לדחות טענות אלה שכן אכן התקיימו הדרכות ופורסם תקנון בסמוך לשעון הנוכחות. לעניין אופן הטיפול בפנייה, טענה הנתבעת כי טיפלה בתביעות ביעילות ונמרצות ואף סיימה את העסקתו של המנוח על ידי הוצאתו לפרישה מוקדמת.
דיון והכרעה
החוק למניעת הטרדה מינית מגדיר מהי הטרדה מינית, אוסר על קיומה, מגדיר אותה כעוולה נזיקית וקובע אילו צעדים יש לנקוט על מנת למנוע ולמגר את התופעה. על יסוד התרשמותו של בית הדין מהעדויות והראיות שהוצגו, הגענו למסקנה כי דין חלק מטענות התובעות להתקבל. המנוח אכן הפנה הצעות בעלות אופי מיני כגון מתן מחמאות על גופה של התובעת. המנוח התייחס בצורה מבזה ומשפילה ביחס לגופה של התובעת וכן ביצע מעשים מגונים אשר התובעת הוכיחה את התרחשותם. עדותה של התובעת הייתה אמינה שכן ניתן היה לראות את המצוקה הנפשית וסערת הרגשות בה היא שרויה.
בסעיף 7 לחוק הטרדה מינית, נקבעה אחריות המעסיק וחובותיו במטרה למנוע קיומן של הטרדות מיניות במקום העבודה. אחת מן הדרכים היא חובת המעסיק לקבוע תקנון בו יהיו עיקרי הוראות החוק ודרכי הגשת תלונות. בפס”ד ע”ע (ארצי) 51504-01-14 אלמונית פלונית, נפסק כי הפרת החובה לפרסום תקנון מטילה אחריות הפרה על המעסיק גם ללא קשר להוכחת אירוע הטרדה מינית בפועל. עוד נפסק כי על המעסיק לפעול באופן אקטיבי על מנת למנוע הטרדה במקום העבודה.
ניכר כי סביבת העבודה של התובעת הייתה מטרידה ופוגענית. בנוסף, האגף בו עבדה התובעת היה ממוקם במקום מרוחק מבניין העירייה המרכזי, ומעולם לא נראה שם פרסום תקנון הטרדות מיניות מה שמהווה הפרה מהותית של החוק (על בסיס עדות מהימנה מטעם התובעת). בנוסף, בניגוד לטענת הנתבעת, התקנון מעולם לא צורף לתלושי השכר ולא עלה בידי הנתבעת להוכיח טענה זו.
בתקנה 2 לתקנות הטרדה מינית, נקבע כי יש לבצע הסברה בעניין הטרדות מיניות “בתכיפות סבירה”, ועל כן אין בהדרכה בודדת במהלך כל שנות עבודתה של התובעת כדי למלא חובה זו. לאור האמור לעיל פסק בית הדין כי תביעת התובעת לעניין הטרדה מינית התקבלה, ונפסקו לה פיצויים בגובה 234,000 ₪.
